<h1>ספר הישר לר"ת — שו"ת סימנים ס"ז—ס"ח</h1>
<h2>דף צז.</h2>
הבאים אחריו, הגידו כח גבורתיו להתיר מין במינו בשישים בכל איסורין שבתורה, ועל ספרו יכתבון ראיותיו. הצצתי לראות להבין עיקר ראיותיו מההיא דשחיטת חולין [צ"ז ע"א] דאמר רבא אמור רבנן בשישים מין במינו וכו'. וכבר הראשונים נלאו בה לפרשה והוקשו בה ונפלאתי מאוד. ומאי קשיא דההיא דקאמר בשישים מין במינו היינו בטעמא דאיסור והיתר טעם אחד להם כגון חמרא חדתא בעינבי דמין במינו הוא בטעמא דליכא להבחין נתינת טעם של איסור, אבל לענין ביטול מין בשאינו מינו הוא דרבא לטעמיה דבתר שמא אזיל [ע"ז ס"ו ע"א]. ויש ספרים שכתוב בהן שמנונית דגיד הנשה בבשר דהיינו נמי מין במינו בטעמא אבל לא בשמא. ומהשתא לא צריכנן לשבש גמרא דפסחים [ל' ע"א] ולמיסמיך אשינויי דחיקא דע"ז גבי פלוגתא דאביי במין במינו דכולא תלמודא משמע דרבא ס"ל מין במינו לא בטיל. ואם טעיתי הבינה לי. במין במינו שאמרת שכתוב בספרך "שמנונית דגיד הנשה בבשר" שטות הוא. ולסטים שכמותך כבשוה, דלא שמא ולא טעמא. ובה"ג כתוב כגון שמנונית דגיד הנשה בשמנונית. וחמרא חדתא בענבי אינו נקרא מין במינו לרבא, אלא כך היה לו לומר מין בשאינו מינו היכא דליכא למיקם אטעמא א"נ היכא דליכא קפילא. וכי מי לא ידע שיכול למצא כמה דברים שטעמם שוה. אך לא היה לו לקרותו מין במינו. ועוד טעות שאמרת שאני משבש גירסא דפסחים, והלא טועים הגיהוה. וכן מוכיח בהלכות גדולות דקא מפרש מדלא יהיב טעמא ש"מ דבמשהו כרב, ועוד שאמרת שינויי דחיקי דע"ז, אדרבה שינויי דידך דחיקי נינהו, דאמאי נקיט חלא וחמרא, ועוד רבותא למיחשב גברי הלכות גדולות שאלתות דרב אחא רבינו ר' יצחק הלוי רבינו ר' יצחק ב"ר יהודה [ורבינו] טוב [עלם] כולם פה אחד פוסקין מין במינו בשישים. ואחרי שפירשתיו נמצאת התשובה בכרך הספרים [של] שמעיה חמיו של רבינו אחי שהביא אחי עמו מרחם וצוה אחד מן הנערים ויעתיקוה לך. וקודם המעשה אמרתיה ושומעין דרק בחמץ בפסח וביין נסך סתם חולקין באותם שנים לבדם. וגם רבינו שלמה היה מורה ובא להתיר בשישים עד שחזר בו ע"י טעותא דפסחים שהיה סבור שהיא עיקר הגמרא והשוה כל אסורין לחמץ בפסח. ואשר אמרת כי היא הראיה הגדולה שלי אמנם היא הקטנה. ודוק בהלכות גדולות ותמצא כן.
